יום שישי, 5 ביוני 2015

פגישת מחזור והרהורים על עשייה

בואו נדבר על הפחד לעשות.
בכל אחד מאיתנו מקנן הספק, לפני שרעיון שלנו יוצא החוצה -
מה אם?
מה אם זה טפשי מדי?
מה אם זה גולמי מדי?
זה עדיין לא מלוטש.
הרעיון לא מדויק.
זה עדיין לא נראה טוב.
ומחכים. לרגע שהכל יהיה מושלם ואז...
היום למדתי (שוב) שאין רגע מושלם.
ארגנתי יחד עם שלושה מבני הכיתה שלי בתיכון, פגישת מחזור. דנה השנייה, שליוותה אותי מתחילתו של הרעיון, מיד אמרה - נקבע תאריך ונתחיל לעבוד.
חשיבה תוצאתית קלאסית.
יש מטרה, יש חזון ואליו נשאף.
מה שהספקנו עד היום בבוקר - זה מה שהיה. פרפקציוניסט היה אומר - התכנית לא מלאה, החשיבה ראשונית מדי, זה לא מהוקצע (הרי אפשר לשכור חברת הפקות לעניינים מעין אלו).
אבל היינו ממוקדות בכמה מטרות עיקריות -  שכולם ירגישו בנוח, שתהיה אווירה טובה (מוזיקה, אוכל וכו'), ושהתקציב יהיה צנוע.
המפגש יצא לפועל ממש הבוקר, התעוררתי בהתרגשות גדולה ובחשש - אולי שכחנו פרט? מה אם לא יהנו ממה שתכננו?
לבסוף - הצליח מעל ומעבר למצופה, הבנתי שלא עניין אף אחד אם עשינו מספיק או לא. כולם נהנו מעצם העשייה והמאמץ שלנו. ואותו העריכו.
כשקיבלתי את ההסמכה באימון פחדתי מאוד לצאת "החוצה". מי אני, חסרת הניסיון, שתקרא לעצמה "מאמנת"?
ואז אמרה לי דורית, המאמנת שלי, את חייבת לקפוץ למים ולעשות!!
נכון, ההתחלה לפעמים תצלע, את תטעי, אולי אפילו טעות ענקית. אבל תעשי!! ותעשי הרבה.
רק ככה תהיי מצויינת.
שנה וקצת ועשרות מתאמנים אחרי - היציאה שלי לאור מוקדם היתה הצעד החכם ביותר שעשיתי. בלי אתר מתוחכם, ואפילו בלי לוגו מפוצץ - רכשתי ניסיון רב כי אימנתי כל מי שפנה אליי.
התייחסתי לתקופה הזו כלמידה אחת גדולה, והמטרה היתה כמותית, בידיעה שככל שארכוש ניסיון רב יותר אהיה מאמנת טובה יותר.
בספרו של מלקולם גלדוול "מצויינים" כתוב שכדי להצטיין בדבר מה צריך 10000 שעות תרגול של הדבר, בכל דרך אפשרית.
אני בדרך לשם.... ואתם?

אין תגובות: