יום שישי, 29 במאי 2015

לדבר כדי שיקשיבו - עם סרטון אורח בבלוג

השבוע ניהלתי כמה שיחות עם אנשים קרובים, שיחות כאלו שהצריכו גילוי לב אמיתי, כזה שחושף גם דברים לא פשוטים. למזלי, אני מוקפת בחיי באנשים טובים מלאי כוונות טובות, ולכן הצלחנו לנהל שיחות טובות, שהפיקו מתוכן הבנה אמיתית והסכמה משותפת - גם כשהסכמנו על לא להסכים.
אחד הכלים החזקים אליהם נחשפתי בשנים האחרונות הוא התקשורת המקרבת. ניתן להתקל בה ברשת גם כ"תקשורת לא-אלימה" "Non-Violent Communication - NVC", זו טכניקה או תורת יחסים שפותחה ע"י מרשל רוזנברג.
בבסיס השיטה - הקשבה אמיתית לצד השני וניסיון כן ואמיתי להקשיב לרגשותיו ולדבריו, בצורה נקייה.

אני לא אכביר במילים, רק אוסיף שכאשר אני עושה שימוש נכון בשיטה, מתעוררת בי הרבה יותר אמפתיה והרבה פחות תוקפנות כלפי הצד השני במקרי אי- הסכמות רציניים.
אני מצרפת כאן סרטון קצר המדגים, לדעתי, באופן פשוט וברור איך זה עובד:
 בהצלחה, הקשבה ושבת שלום!

יום שישי, 22 במאי 2015

להגיד "כן!" ו...לעוף על החיים!

בשבוע שעבר כתבתי על החשיבות של לדעת להגיד "לא", והכבוד שבאמירת "לא" כלפי אחרים וכלפי עצמי, גם כאשר ישנה אי נעימות בהתחלה.
היום החלטתי לאזן את ה"לא" ב"כן".
לפני אי -אילו שנים לקחתי חלק במשלחת של הסוכנות היהודית למחנות קיץ בארה"ב. לפני הטיסה ריכזו את כלל השליחים לסמינר בן חמישה ימים. השעות הראשונות בסמינר זכורות לי כסיוט מתמשך. הרבה שירים בקול רם (מדי), הרבה מוזיקה שנשמעה לי ילדותית (מדי) עם תנועות מטופשות (למדי).
כל כמה דקות הקול הפנימי שלי אמר לי "לכי כבר הביתה!! מה את עושה במקום הנוראי הזה?!" וכל מי שיש בו טיפת ציניות, ותאמינו לי שבי יש גלונים שלמים של ציניות, יבין על מה אני מדברת...
למזלי, לא היה לי רכב באותם ימים, והמשמעות של לעזוב באמצע היתה לנדוד באוטובוסים כשלוש שעות עם תיק גדול (מדי!) בחום אימים. אז נשארתי (רק לבינתיים, בערב אני עפה!!!).

ואז קרה דבר מטורף - התחילו פעילויות הכרות, וגיליתי שלפחות חצי מהאנשים, שרובם נראו ממש בסדר, לא כמו השרוטים על הבמה, מרגישים כמוני!!! לקצר את הסיפור - נשארתי בסמינר, נסעתי לשליחות, הכי נהניתי בעולם, חזרתי וטסתי שוב.

האמריקאים ה"אלה" הצליחו למוסס בי הרבה חומות של ציניות ולבנות במקומן ארמונות של שמחה, אמיתית, לא מעושה. פגשתי מבוגרים עם הנפש הכי צעירה שיש, שיודעים ליהנות מהלב. דבר שלפעמים אנחנו שוכחים לעשות.

החוויה הזו, יחד עם כמה שבטח יצוצו בפוסטים הבאים, לימדה אותי להשתדל להגיד כן. תסתכלו מסביבכם: מי חי יותר טוב? מי יותר מאושר? מי חווה יותר חוויות ולומד יותר על עצמו?
 אנשי ה"לא, לא חושבת שזה בשבילי" או "לא, זה נשמע לי משעמם/מוזר/מביך"
או
אנשי ה"כן, אני באה!" "כן, ממילא לא תכננתי כלום" "אני הולך לבד, נשמע לי אחלה"

כשאמרתי כן, גיליתי שזה מניע אותי להגיע למקומות שאולי לא הייתי מגיעה אליהם אם הייתי חושבת פעמיים, לחוויות מעניינות והכי חשוב - לפגישות עם אנשים. ודבר אחד שלמדתי בחיי - פגישות עם אנשים תמיד תמיד מובילות לעשייה, להתקדמות.

המציאות גם טפחה על פניי כשאמרתי כן - לעיתים בזבוז זמן, לעיתים שעמום, אכזבה. אבל החוויות הטובות היו שוות לאין ערוך.
אני עדיין עובדת על עצמי להגיד אינסטנקטיבית "כן". אני אוהבת להישאר בבית, יותר קל מאשר לקום, להתלבש,
(בשנים האחרונות גם להתנייד עם פעוט - מה שכרוך ב-ה-ת-א-ר-ג-נ-ו-ת) ולהשקיע מאמץ. המניע שלי הוא ההסתכלות מעבר - הידיעה שכנראה המאמץ ישתלם.

רציתי להזמין אתכם לאתגר ה"כן" - נסו להגיד השבוע 3 פעמים "כן" על דברים שאינסטנקטיבית הייתם אומרים "לא", איך היתה ההרגשה? מה זה עשה לצד השני?

בהצלחה!!

ו... חג שבועות שמח :)

יום רביעי, 20 במאי 2015

כללי יסוד שלי למציאת זוגיות, או: איך פגשתי את אהבת חיי?

איך מצאתי את האחד בתוך מבוך הבליינד דייטים??
זה פוסט ארוך מאוד ומפורט, חלקו הופיע בעמוד שלי בעבר. למי שרוצה תכל'ס - תגללו למטה - ריכזתי הכל ברשימה (תכל'ס - זה כנראה מה שאני הייתי עושה , אבל תקראו - אתן כבר פה ;)
כשאני אומרת לנשים שמגיעות לאימון למציאת זוגיות, שאני מכירה את המקום שהן נמצאות בו, את המקום הזה שאת כבר מנסה לדמיין את חייך לבד, וכבר כמעט נואשת מכל הדייטים והשידוכים האלה – הן נראות ספקניות, לא ממש מאמינות ורוצות לשמוע עוד.
אז זה הסיפור האישי שלי:
אני אתחיל מהסוף – בגיל 27 וארבעה חודשים פגשתי את בחיר ליבי. אנחנו ביחד כבר חמש שנים, מגדלים את בננו המתוק (באמת!! נשבעת!) העונה לשם עמית, מתכננים שבט גדול ושמח, ובעיקר – מנסים לגרום למערכת הזוגית שלנו לעבוד הכי טוב שאנחנו יודעים.
בגיל 27 ושלושה חודשים הגעתי למצב בו אני כבר לא מאמינה שהוא יגיע, לא מבינה מה לא עשיתי נכון ואיך בגילי "המופלג" אני עדיין לא נמצאת אפילו בסוג של קשר.
הייתי רשומה בשלושה אתרי הכרויות, מאות בליינד דייטים וסתם דייטים היו מאחורי, כל הזמן הציעו לשדך לי "בחור מקסים" והיה לי ניסיון עשיר בקשרים שבעיקר שרטו אותי והפכו אותי לצינית, חדת לשון ולא ממש בררנית במילים.
היה את ו' – שהשאיר אותי פצועה אחרי קשר ארוך והרסני, היה את י' – שבמשך 4 (!) שנים לא החליט אם הוא בנוי לקשר או לא, ולכן היה יוצר קשר בכל פעם שהיה רווק (ללא עניין אם אני תפוסה או לא), היה את א' – שאחרי דייט וקצת כבר ערך פגישה בין ההורים עם הצהרה קבל עם ועדה – שהוא מצא את האחת ואנחנו מתחתנים... ובין לבין אותיות האהו"י הנ"ל, היו עוד כמה כוכבים שהפציעו בשמיי לרגע קל וכבו כלעומת שבאו.
אז מה נשתנה כשפגשתי את שחר?
אחרי שיחות עם חברות, קריאה של ספרים שונים ומשונים, ובעיקר – החלטה על שינוי בגישה, התחלתי ליישם בחיי מספר כללים:
האחד – אני לא מחכה יותר לאף אחד! אני סמוכה ובטוחה שהוא יגיע, ולכן כל מי שמשדר מסר אחר ממה שאני מחפשת, הוא כנראה לא האחד. הפסקתי להתעסק כל היום בתכנון הדייט הבא, ופשוט מילאתי את שעות הפנאי ביציאה עם חברות, סופי שבוע של בילויים וטיולים, עיסוק בתחביבים, לימודים שונים ועוד. ככה לא היה לי זמן להתעסק ב"האם הוא התקשר?" אם הוא התקשר לקבוע דייט באותו הערב – יצאתי אתו רק אם לא היו לי תכניות קודמות. בחור רציני יבין ויתחשב וינסה לקבוע מועד אחר.
השני - התחלתי להקשיב למה שהדייטים שלי אמרו לי. למשל: כשבחור אמר "אני לא בטוח שאני מחפש משהו רציני" הבנתי את זה פשוטו כמשמעו ונפרדנו לשלום. למה ככה? כי אני כן בטוחה שאני רוצה קשר רציני ולא באתי לחנך או "לביית" אף אחד.
השלישי - כשבחור הדגים במעשים הפוך ממה שאמר במילים – זו הייתה הוכחה אולטימטיבית – למשל – איחר לדייט ברבע שעה בלי להודיע, לא התקשר ימים ארוכים או לא טרח לענות להודעות בתירוצים שונים – הוצאתי אותו מחיי. לא חיפשתי תירוצים בשבילו...
הרביעי – ניסיתי לסנן את הביקורתיות שלי. הבנתי לאט לאט שאין בחור מושלם, ולכן כל מי שיצאתי אתו, סימנתי בראשי "כן" "לא" או "אולי". במידה והצד השני גם היה מעוניין בדייט נוסף, עם כל מי שהיה "כן" או "אולי" יצאתי לדייט שני. הפסקתי לחשוב שרק מי שהיה מושלם בדייט בראשון ראוי לצ'אנס נוסף. כמו כן, התחלתי לחייך כל הזמן בדייטים, להיות נחמדה וקלילה כמו שאני יודעת, ולהשאיר את החזות הבוחנת והביצ'ית בבית. זה לא הגיע לאף בחור שאתנהג בציניות. וזה לא מנומס!! כשבחור שידר ציניות וחוסר רצון להיות שם – סיימתי את הדייט. רציתי יחס כמו שהאמנתי שמגיע לי.
יישמתי את כל הכללים שלי, וראיתי שאני מתחילה לצאת עם בחורים שיותר ויותר פוגשים את הערכים שלי, ואת הדימוי של מי שאני רוצה לחיות לצדו. אבל הוא עדיין לא הגיע. יישמתי כלל חדש – לא קובעת דייטים מראש עם יותר מבחור אחד. אולי זה טריוויאלי לרובכן, אבל בעיניי הייתי צריכה להיפגש עם כמה שיותר בכמה שפחות זמן. שמתי לזה סוף. החלטתי לצאת לדייט שני עם בחור? מבחינתי הוא אקסקלוסיבי. וזהו.
ואז עשיתי עוד צעד – שילמתי כסף על כרטיס באתר. זה סימל בעיניי כוונה אמיתית ורצינית. לא היה לי המון כסף לבזבז ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי הרבה חודשים של מנוי באתר. פגשתי שם את שחר (שהתברר מהר מאוד שניסו לשדך בינינו שנה קודם לכן ולא נפגשנו), גם עליו יישמתי את כל הכללים שלי, ואת הסיפור שלנו – אשמור לפוסט אחר.... 

ואלו ההמלצות שלי בקצרה. אחרי מחקר לא קטן ונסיונות על חברות ומתאמנות - זה עובד (תנסו, מה יכול להיות?):
1. לחיות חיים מלאים, מעניינים, עם עולם משל עצמי, תחביבים וכו'. אם יוצאים גם דייטים בין לבין - סבבה. לא לחיות את החיים מדיייט לדייט.

2. רוב הגברים לא מסתבכים עם מסרים. צריך להקשיב להם. "לא בנוי לקשר רציני" זה ממש ככה. לכן אין סיבה לנסות לבנות אותו לקשר איתי.

3. הכוונה האמיתית מתבטאת במעשים ולא במילים. לכן כשההתנהגות כלפיי מזלזלת (איחורים, התעלמויות...), שום תירוץ לא צריך לספק אותי.

4. לסנן ביקורתיות יתר ולתת צ'אנס נוסף גם לבחורים שהם "אולי" מתאימים, וובהתאמה - להיות יותר חיייכנית וחיובית בדייטים.

5. לשלם לאתר מהימן וטוב ששווה את זה!!

שיהיה באהבה!

יום שני, 18 במאי 2015

משהו קטן שרציתי לחלוק


זה ישמע לכם יומרני, אולי קצת הזוי ולא מחובר למציאות.אבל כבר התחלתם לקרוא - אז תנו לי שנייה:אני יודעת ללמד אנשים להגשים...

Posted by ‎אימון אישי וזוגי - דנה גור ארי‎ on Tuesday, 19 May 2015

יום חמישי, 14 במאי 2015

החשיבות של ה"לא"

הפוסט הזה נולד ממקום של מחשבות על השבוע שהיה. על פניו - שבוע מוצלח, עם הישגים שאני גאה בהם. שכללתי יכולות אימוניות ושיווקיות, היו לי השגים מקצועיים נאים ואפילו הספקתי להקדיש זמן למשפחה.
אבל מה שתפס לי הרבה זמן חשיבה הוא התנהלות שהיתה לי וההבנה של העוצמה החיובית שב"לא".
אני וinnerjoy פותחות קורס חדש וחדשני ראשון.
אחת המשתתפות הותיקות שלנו בקורסים הביעה נכונות להירשם.
במשך ימים ארוכים היא אמרה וסימסה שהנה, היא נרשמת, עכשיו, עוד דקה, עוד שנייה וכו'.
אחרי כמה טיזרים כאלה הבנתי שאין לי מה לשמור לה מקום וזהו.
אם מלכתחילה היתה אומרת לא, או אפילו בהמשך, היו נחסכות לי דקות יקרות של שיחה ושל בירורים אם לשמור מקום או לא, היה נחסך לי תסכול ואפילו קצת כעס, למען האמת.
למזלי הרווחתי למידה, שיעור בהתנהלות מול לקוחות ופוסט :)
אני משתדלת בדרך כלל להיות ישרה עם עצמי ואחרים וכשדברים לא מתאימים, לחסוך את סאגת אי הנעימות ולומר את ה"לא" כבר כשאני בטוחה בו.
לפני עידן ועידנים, כשיצאתי לדייטים, תמיד הערכתי את הג'נטלמנים שסימסו בנימוס "היה נחמד אבל לא", על פני אלו שנעלמו, או גרוע מכך - יצאו לדייט נוסף בשביל הנימוס...
השתדלתי (למעט במקרים קיצוניים - אבל זה לפוסט אחר...) לנהוג כך בעצמי כלפי אחרים.
לא נעים ונוח לומר "לא", זה עלול ליצור עלינו רושם מרוחק, מתנשא.
אבל צריך לקחת את הסיכון ולהיות אמיתיים וישרים עם עצמינו ואחרים, רוב האנשים מעריכים כנות, ועוד יותר - מעריכים חד משמעיות ובהירות.
ומישהי חכמה במיוחד אמרה לי השבוע: עדיף אסון קטן על פני טרגדיה מתמשכת....

יום רביעי, 13 במאי 2015

מה זה מאמנת אישית?

זה פוסט שמטרתו היא אחת - לחסוך לכם, המתאמנים הפוטנציאליים, שיטוט באינטרנט, שיחות טלפון מייגעות ושמיעת עצות או רעיונות ממי שלא באמת יש לו מושג.
מה הוא אימון אישי? מה היא מאמנת אישית? מי יפיק את המירב מאימון? איך מתנהל תהליך האימון?

אימון אישי הוא מקצוע יחסית חדש בשוק, הוא מורכב מכלים מעולמות שונים כמו מנהל עסקים, פסיכולוגיה, ספורט, שיווק ועוד.

מטרת האימון האישי היא אחת: השגת אושר.
זה נשמע ענק, יומרני, אולי ניו אייג'י ואמורפי. אני אסביר - 
מאמנת אישית טובה ומנוסה תאתר את הצורך המרכזי והאמיתי של המתאמן. כאשר הצורך הזה יתמלא המתאמן יהיה מאושר.
לכן כסף, למשל, הוא לא צורך מרכזי, הוא אמצעי להשגת הצורך.
כסף נותן אפשרות לצמיחה שתתן אושר / כסף מספק ביטחון שייתן אושר וכו'.

מאמנת הופכת את המטרה להשגת אושר לפרקטית ומציאותית, וממקדת את המתאמן במטרה הלקוחה מתחום חיים אחד בלבד, בהנחה שאדם יכול להתמקד במטרה אחת בכל פעם, ולאחר שתושג הוא יקבל כלים שישמשו אותו להשגת מטרות נוספות בעצמו.


האימון פורט את המטרות הגדולות למשימות קטנות ויומיומיות, מחזק את היכולות והחוזקות של המתאמן ושם את הזרקור על החיובי, מתוך תפיסה שהעצמת הטוב באדם תביא לתוצאה מצויינת. עם זאת, ישנה התייחסות מסויימת לחסמים ולפעולות שלא שירתו או משרתות את המטרות - על מנת להביא את החסמים למודעות ולרכוש כלים להתגבר עליהם. 


האימון נעשה באמצעות תרגול של פעולות שנועדו לצאת בהדרגה מאזור הנוחות באם הוא לא משרת את המטרה המבוקשת, באמצעות שאילת שאלות רבות מצד המאמנת ובהתאמה - שיקוף של התנהגות המתאמן לצורך למידה.


אימון אישי "קלאסי" אורך 10-12 פגישות בנות שעה בערך, אך כל מאמנת לאחר שרכשה ניסיון, מאמצת לעצמה את המתודיקה המתאימה ביותר לה ולמתאמן. 


אני, למשל, מקדישה לתהליך אימון בדר"כ עד 6 (לפעמים אפילו 4) פגישות בנות שעתיים-שלוש בהן אנחנו עובדים לעומק ומתנסים בסיטואציות תוך כדי פגישה, וכך התהליך נעשה מאוד משמעותי ומעמיק כבר אחרי פגישה או שתיים. כמו כן, יש נכונות מצד המתאמנים לבצע פעולות מאתגרות יותר בזמן יחסית קצר.



מאמנת אישית מוסמכת לאחר 132 שעות אקדמיות וכן שני אימוני פרקטיקום לפחות, שפוקחו על ידי מאמנים מנוסים (סופרווויזרים).


מי מתאים לתהליך אימון?

כל אחד בעיקרון. חשוב שתהיה פתיחות לשמוע תפיסה וחומר חדש, לעיתים דברים שזרים לאוזן. רובינו גדלנו על תפיסה תהליכית, קודם נסיים משימה ואז נראה מה הלאה, ופתאום החשיבה התוצאתית ש"הולכת אחורה" מהתוצאה הרצויה, והיא המובילה את הפעולות - נשמעת בהתחלה לא הגיונית.
חשוב שתהיה כוונה אמיתית לבצע שינוי, ומחוייבות לתהליך. מאמנת, מוכשרת ככל שתהיה, לעולם לא תוכל לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו.
וחשוב להיות שקופים ואמינים מול המאמנת על מנת שהעבודה תהיה אפקטיבית.

אם יש לכם שאלות נוספות לגבי תהליך האימון, מהות האימון ועוד - אשמח לענות לתגובות.